שיחת טלפון אחת לא אשכח כל החיים שלי.
לא טראומטית. כן סמלית. כל כך סמלית.
הייתי בת 27, רווקה מזדקנת, אם נורא תרצו.
ושוב אמא "מתקשרת לשדכנית" אחרי תקופת ייאוש, אחת מיני רבות. מחדשים את הכוחות ומתקשרים. היא בחרה שדכנית חדשה, מישהי שעדיין לא ניסינו.
"כן שלום, בת כמה הבת שלך? אין לי מה להציע לה. אין לי מה להציע לה".
לא "סליחה", לא "מצטערת", לא "תנסי בעוד חודש", לא "כרגע אין". אין. וזהו.
אני זוכרת שלקחתי את הטלפון מאימא שלי ואמרתי לה: "את לא מתקשרת יותר לאף אחד, אני מפטרת אותך מהתפקיד, אל תדאגי לקב"ה יש הרבה רעיונות יצירתיים".
עברו מאז לפחות 4 שנים.
נכון, אני לא נשואה עדיין, אבל נגמר עידן ה"אין וזהו". אני מקבלת הצעות כל הזמן…
אני לא צריכה להתקשר לאף אחד. כולם סביבי רואים, זוכרים ולא מתביישים לשאול ולהתעניין. לבקש שאשלח פרופיל ותמונה כי יש רעיון כי יש עוד שדכנית אולי היא יודעת. העסק חי וקיים.
איך קרה הנס? זה לא נס, זו פשוט מודעות.
יום אחד, תחת קורת גג אחת אהובה ומוכרת של ארגון "עדי עד" בראשות הגב' ברכה טברדוביץ' תחי', נולד לו בייבי חדש. מיוחד במינו.
קוראים לו "לכולנו אכפת".
יוזמה פרטית, בועטת וחכמה של צוות אכפתי ומשקיעני – פתח ל"כולנו" את הלגיטימציה להיות "אכפתניק" בלי להתבייש ובלי להסמיק.
הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות, האלמנים והאלמנות – לא רוצים שתסמיקו! רוצים שתרגישו נוח להתעניין ולהציע ואפילו נותנים לכם על מגש סגול יוקרתי בדיוק איך לעשות את זה.
רק תחשבו, רק תציעו, רק תפגישו. תיעזרו בשדכנית (ויש מלא אכפתיות!) – ופשוט אל תתנו לשטח להזדקן.
השטח מלא אותנו – אנשים ונשים צעירים וצעירות. יש לנו ניסיון, יש לנו מקצוע, סיימנו את הסמינר ואת הישיבה כבר מזמן. וזה יתרון עצום למי שרק מבין… אז מה נשאר? לנסות להיות אותם שליחים של הקב"ה בעסק העיקרי שלו מאז בריאת העולם. יושב ומזווג זיווגים.
קדימה חבר'ה, פקחו עיניים וצאו לדרך.
לכולנו אכפת.
