חני, רווקה מקסימה, בשיתוף אישי מתוך הלב:
ארבע קושיות וחד גדיא / חני
גם כשחזרנו שתינו מניחום אבלים אצל קולגה משותפת, והספקנו לדון בדרך בעשרים ושמונה נושאים, ידעתי שזה יבוא.
היתה שתיקה ברכב, תחושה נוחה של מיצוי האפשרויות הקיימות. ספרתי בלב "אחת, שתיים, שלוש" וזה בא.
-"תגידי, אפשר לשאול אותך שאלה דוגרית?"
בטח, תמיד אפשר (ומסקרן נורא).
-"איך עוד לא חטפו אותך, הא?"
יש לי בעיה קטנה עם השאלות הללו, אני כל כך שחוקה מהן שבהחלט יש מצב שהמילים ייעלמו לי לחלוטין. חיוך קטן מצליח לעלות על פני ובחלל מתפזרת מועקה.
-" באמת אני שואלת, יש איזו בעיה? לא נראה לי. אז איך את מסבירה את זה?"
רק שניה, אני נאנחת ומחטטת בכיסי, אולי אמצא בעיה כשרה למהדרין. אנחנו כל כך זקוקים לתשובות שלפעמים נדמה שבלי בעיה עסיסית אי אפשר באמת להניח את הדעת לגבי הרווקות שלי.
-"לא תמיד יש הסבר" יוצאת התשובה ממעמקי הלב והאמת שבי. "יש דברים שפשוט קורים כי כך ה' רצה ותפקידי להתמודד עם זה".
זו כנראה תשובה לא מספקת, כי חוסר האונים של בת-שיחי (המבוגרת ממני במניין ובחכמה) עדיין צף כשמן: "השאלה אם את עושה מספיק כדי שזה יקרה, את בקשר עם שדכניות? מנדנדת להן? עברת איזה תהליך? יש לי מכרה מקסימה, מאמנת לרווקות, היא עושה פלאים".
היא לא יודעת שחוסר האונים שהיא חווה מולי, הוא הסיפור שלי. שהשאלות שלה ביום, נשארות איתי גם בלילה. אז היא ממשיכה:
-"למה שלא תפתחי את עצמך לאפשרויות נוספות? למה רק חב"ד? את סוגרת לעצמך דלתות".
-"רגע, מה את מחפשת בעצם?"
או, הנה עוד שאלה שאין לי מושג מה לענות עליה. נשמע מוזר? פעם היה כל כך ברור מה אני רוצה ומה מתאים לי. עד שהבנתי, שאני לא מבינה כלום. למשל, איך זה שרשימת המשאלות שלי כה קצרה ועדיין לא מצאתי את החיבור הנכון? הרי אני צריכה רק אחד.
נהדר, עוד קושיה לאוסף. אולי נוסיף אותה רשמית להגדה של פסח? אבל לקושיה שלי אין תשובה עדיין…
הייתי כל כך רוצה להניח יד על חברתי האוהבת, להביט בעיניה ולומר לה: "אל תדאגי כל כך, אינך אשמה שאני רווקה, בדיוק כפי שאני לא אשמה בזאת. עזבי לחץ ופתרון בעיות. בואי תהיי פה איתי ככה סתם, עם איזו מילת הערכה על הדרך שלי. כן, את יכולה לשאול אותי מה שלומי ואם יש משהו שאפשר לעזור או לקדם. זה יהיה מקסים ומספיק."
למה אני לא אומרת לה? כי זה לא תמיד מתקבל שאני המרגיעה. כי הדאגה לשלומי ולעתידי קצת מטשטשת את הגבולות בין השתדלות לאמונה.
לדעתי זה בכלל לא הסיפור של הרווקות, זה סיפורם של כל המתמודדים, שמהדרים בשאלת "עד מתי?" הפרטית שלהם.
כמה נחמד היה אילו יכולנו פשוט לזמר את סיפורם של הקשיים כמו 'חד גדיא': ארוע רודף ארוע, האשמה ברורה, העונש ציורי, הפזמון קליט והחרוזים עליזים. הכל ברור.
אבל מה לעשות שאפילו חד גדיא הוא לא כזה פשוט? הסיפור עמוק, וכולו משל מלא משמעויות.
עד שיבוא תשבי כולנו נלך ככה, עם שק הקושיות. אני עם שלי, כל אחד מכם עם קושיותיו בענייניו הפרטיים. ונמשיך לבדוק את עצמינו אם עשינו מספיק, אם השביל הוא נכון.
ואחרי הכל, מה כולנו רוצים?
"ואתא הקדוש ברוך הוא…" – שיבוא ויעשה סדר אחד, גאולה אחת לכולם, שתכלול את כל הפרטים ואת כל המאוויים.
בקרוב אצלינו.
נ.ב. הטור הזה הוגבל בכמות מילים, ראו אותו כתמונת אילוסטרציה ותבונתכם תוסיף את השאר…
